בשלישי לדצמבר מידי שנה, הקהילייה הבינלאומית מציינת את היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות ומצאתי לנכון לשתף את הציבור הישראלי במאמר זה.
נולדתי לפני בשנת 1976 למשפחת הורים בני דודים שהוגלו ב-1948 ממגדל העמק לנצרת כפליטים פנימיים. הברירה הטבעית להוריי הובילה אותם לתובנה כי ההשקעה בחינוך של ילדיהם יהיה הקלף המנצח להצלחתם בעתיד. אכן, זה היה הדבר, אך ניצבה בפני הוריי עוד משוכה מאתגרת כי אני, ילדם בן הזקונים, בא לעולם כמעט ללא מאור עיניו.
הוריי בחרו לשלוח אותי לבית ספר פרטי יוקרתי בנצרת, שהייתי בו היחיד עם מוגבלות. בתקופת הלימודים בבית הספר וקצת לפני כן קיבלתי מסר חברתי שאני לא כל כך רצוי מהסיבה היחידה שאני אדם חלש ומסכן כלומר עם מוגבלות.
עברו השנים וסיימתי תיכון בהצטיינות יתרה ולשמחת הוריי הגשמתי להם חלום והתקבלתי בשנת 1995 לפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. כחודשיים לפני תחילת הלימודים עברתי בדיקת עיניים אצל רופא בנצרת אשר המליץ לי בחום לבחור פינה חמה בבית ולהאזין לרדיו במקום ללמוד באוניברסיטה.
למורת רוחו ולהפתעתו של הרופא סיימתי תואר ראשון ושני במשפטים ולאחר מכן, תואר שני במנהל עסקים. הוריי העדיפו שאשהה באזור הנוחות ואתמיד בלימודים. אך הסטירה החברתית שקיבלתי במהלך ראיון עבודה בארגון לזכויות אדם, היה הקש ששבר את גב הגמל ועורר בי את הענק החברתי והוביל אותי לפזול ליזמות חברתית שתורגמה בהמשך לייסוד עמותת אלמנארה לקידום אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית שאני כיום מנהלה.
לאחר עשרות שנים מאז קום המדינה, האנשים בחברה הערבית נלחמים ללא לאות למימוש זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות החל מהזכות להשתתפות פוליטית וכלה בזכות לשימור האדמה. בשנים האחרונות חלה התעוררות בתביעת זכויות חברתיות החל מהזכות לחינוך וכלה בזכות לתעסוקה. ברם, ולמרות יוזמות לא מבוטלות עדיין שקוע מיעוט גדול בתוך המיעוט הערבי במעמקי השוליים החברתיים ומיהם? ניחשתם נכון, האנשים עם מוגבלות, אשר מוכים פעמיים וראיתי כי בשלה העת להביא את זעקתם במאמר לציבור קוראי העברית במדינה.
בישראל חיים יותר מ- 1.6 מיליון אנשים עם מוגבלות. בחברה הערבית בישראל חיים יותר מעל חצי מליון אנשים עם מוגבלות פיזית, חושית, נפשית ושכלית, אשר סובלים הן מהדרה חברתית ע"י החברה הערבית עצמה והן מאפליה ממסדית וממחסור במשאבים מצד המדינה על רקע שייכותם למיעוט הערבי. שיעור האנשים עם מוגבלות בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל גבוה מהשיעור המקביל באוכלוסייה היהודית (26% לעומת 17%). בנוסף, שיעור האנשים עם מוגבלות חמורה בקרב כלל הערבים המבוגרים גדול פי שלושה מאשר בקרב היהודים (14% לעומת 5%). כמו כן, האנשים עם מוגבלות בחברה הערבית צעירים בהשוואה לבעלי מוגבלות באוכלוסייה היהודית (51% לעומת 39% הם מתחת לגיל 45).
המוכים פעמיים זועקים כי אין להם מספיק נ.ח.ת. הנגישות הסביבתית ביישובים הערבים נמצאת במצב גרוע ביותר, עובדה אשר מחבלת ביכולתם לממש את זכותם החוקית להתנייד בחופשיות ולהגיע ממקום למקום ואף חוסמת מפניהם את מימוש צרכיהם החיוניים למשל להגיע לקופת החולים. כמו כן, הנגישות למידע הינה מינימאלית ומרביתם לא מודעים לקיום זכויותיהם הבסיסיות. בנוסף, מערכת החינוך הכללית בחברה הערבית אינה מעודדת שילוב אנשים עם מוגבלות. יחד עם זאת, אין הזדמנויות תעסוקה לקבוצה זו. כתוצאה מכך, רובם של אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית סגורים במוסדות או בבתיהם, מממשים את המלצתו של רופא העניים שלי ומאזינים לרדיו.
עמותת אלמנארה שמזה יותר שמאז שנת 2005, עושה ימים כלילות להביא את זעקת המוכים פעמיים, ע"י הגברת המודעות לצרכיהם בקרב קהלים שונים החל מתלמידי בי"ס, סטודנטים, אנשי מקצוע ואף אנשי דת ובעלי עסקים. כמו כן, העמותה שוקדת להעצים קהילה זו על מנת שיצמח קאדר של מנהיגים שיובילו לשינוי המיוחל. יחד עם זאת, אלמנארה מוצאת את עצמה קודחת בקיר הממסדי ומסנגרת לזכויותיהם אל מול מקבלי ההחלטות החל מראשי הרשויות הערביות וכלה בחברי הכנסת ושרים.
אלמנארה גם פעילה בזירה הבינלאומית ואף באמתחתה נייר עמדה אשר הוגש לאומות המאוחדות בז'נבה.
לאחר מסע מפרך אלמנארה הגיעה לתובנה כי קיימת חשיבות נעלית ליזום קמפיין ציבורי כדי לחשוף את הציבור למציאות המרה איתה מתמודדים אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית ולרתום את הציבור הרחב למסע שלה שיוביל למימוש זכויותיהם הטבעיות, החברתיות והמשפטיות ולשלבם בחברה באופן שוויוני ללא כל הדרה חברתית סטיגמות ודעות קדומות.
לסיום, ובנימה אישית בתור אדם עם מוגבלות ויזם חברתי שזעק וימשיך בזעקתו למימוש שוויון וצדק חברתי לקבוצה גדולה מספרית, אך כוחה הפוליטי דל ביותר, אני אסיר תודה לכל מי שהאמין בדרך ותמך ותרם וכולי תקווה שהאפוליטיות והאנושיות של זעקת המוכים פעמיים תוביל להגברת התמיכה וההתגייסות.
